אנחנו רגילים להגיד על חג החנוכה שהוא "חג הניסים". האם הייתן אומרות שגם האהבה היא נס?
היום החלטתי לדבר על רווקים ורווקות. איך הם עוברים את החגים, עד כמה קשה להם להקשיב לכל השאלות של המשפחה והסביבה ששואלת מתוך הכוונה הכי טובה, מתוך הדאגה. כי כל השבועות האחרונים אני שומעת בקליניקה הרבה משפטים כמו:
"עוד פעם החגים מגיעים, ועוד פעם בערב חג כולם יתחילו לשאול אותי את השאלות הקשות:
מתי אצלך?
מתי את מתחתנת?
למה את לא יוצאת עם אף אחד?
מתי תביאי את בן הזוג שלך להורים? לחג? לשולחן חגיגי?״
והביקורת וההמלצות החמות והאין-סופיות, שאני צריכה ״להוריד את הציפיות״, ושאני ״בררנית מדי״, וש״אין כבר למי לחכות, קחי מה שיש!"
והם מתחילים להאמין בכל המשפטים האלה.
תחשבו רגע אחד, כמה דברים אנחנו לומדים בבית ספר, אוניברסיטה, ולא מלמדים אותנו איך לבחור בן זוג, איך לייצר זוגיות מאושרת, איך לבנות ולשמר מערכת יחסים אהובה, איך לא לעשות טעויות במערכות יחסים. לא מלמדים אותנו איך אנחנו יכולים להבין מה מתאים לנו ומה לא. אפילו ההורים שלנו לפעמים לא יכולים לתת לנו עצות הגיוניות.
ואנחנו ממשיכים עם דעות מעט עלובות על אהבה, על זוגיות, על התפקידים שלנו בתוך הזוגיות. כל הידע שלנו בנוי על ספרים, סרטים, כתבות במגזינים ועצות של מי שנכשל, מישהו שלא הצליח. אנחנו מתחילים, עוזבים, מפוצצים את מערכות היחסים (לעיתים קרובות – כדי לקלקל). אבל הגרוע מכל, אנחנו לא לומדים מטעויות במערכות יחסים – אנחנו חוזרים עליהן בעקשנות, כי אנחנו לא מבינים.
הטעויות הנפוצות שלנו בתפיסת מערכות יחסים
אנחנו לא מבינים שבלי שינוי פנימי שלנו עם עצמנו, בלי שחרור האמונות המגבילות שלנו על אהבה, על זוגיות, על גברים – אנחנו נמשיך לשכפל את אותה התנהלות כושלת שלנו בזוגיות. אנשים ייכנסו ויעזבו את החיים שלנו, פרצופים ישתנו, אבל אנחנו נמשיך לשכפל את אותם הרגלים וטעויות.
כאשר אנחנו מסתכלים על מערכות יחסים כ"נס" אנחנו בעצם שוללים מעצמנו את היכולת לשנות. אנחנו שוללים את היכולת לקחת אחראיות על היחסים שלנו, אנחנו שוללים את זכות הבחירה ואת ההזדמנות לבנות מערכת יחסים מאושרת במו ידינו.
אבל בואו נניח עכשיו, לשם הניסוי, שהכל בזוגיות יכול להיות תלוי רק בנו. לא מתוך הנס. לא מתוך מקרה, לא מנסיבות, ואפילו לא מאדם אחר, אלא רק מאיתנו. אנחנו בוחרים עם מי להיות ואיך לבטא את עצמנו, וזה מספיק. אתן מסכימות?
אם כן, אז היום אני אדבר על-3 טעויות נפוצות שנשים עושות במערכות יחסים עם גברים ויכולות לקלקל הרבה.
טעות מס' 1: אנחנו מצפות לגרוע מכל
טעות ראשונה שנשים עושות בתחילת מערכת יחסים היא לצפות להתקפה מכל מקום. המערכת העצבית של האדם הקדמון עובדת ללא הפסקה.
אנחנו תמיד בכוננות, והכי קל לחשוב את הגרוע ביותר לגבי האדם שמולנו. כך אנחנו מתכוננים, אבל עדיין יש לנו הזדמנות להיות מופתעים לטובה. אני מנחשת שלעתים קרובות אתן מקבלות בדיוק את מה שציפיתן לו, נכון?
אתן יודעות למה?
״אנרגיה זורמת למקום שבו תשומת הלב מתמקדת״
כאשר מתמקדים על משהו מסויים הוא מתרחב. אנחנו רואים ממנו יותר, וככל שרואים ממנו יותר מכירים אותו יותר, ומה שמכירים יותר חש טבעי יותר. אם אני מתכווננת על השלילי בחיים או על הבעיות, כל האנרגיה שלי תזרום בכיוון של מציאת בעיות – כל תשומת הלב שלי תהיה עסוקה בבעיות ולא בפתרונות. לעומת זאת אם אני מתכווננת אל פתרונות בחיים, כל תשומת הלב שלי תתכוון אל מציאת פתרונות בחיים ואז גם לשם תזרום כל האנרגיה שלי.
בואו ניקח אישה עם הגישה המקורית "כל הגברים בוגדים". אצלה:
- בכל גבר היא רואה את הבגידות העתידיות. היא מתמקדת בתכונות מסוימות אצל גברים, ולכן "מוציאה" אותן מהמרחב (למעט חריגים נדירים).
- בכל שיחה היא תחפש סימנים לבגידה או לחוסר כנות מצידו
הדבר הפוגע ביותר הוא שגם אם הוא יתגלה כגבר חיובי ללא תכונות של חוגג, מערכת היחסים שלהם עדיין תיסדק. כי בניגוד להלימות, לאחר זמן מה הוא:
- ישתנה, מכיוון שהוא עצמו יהיה חדור ברעיון הבגידה, שהוטען בשיטתיות במוחו;
- ישתנה פשוט כי בן הזוג עייף אותו, ובכך הורג את האינטימיות בזוגיות;
- לא ישתנה, אלא יעזוב, כי הוא עייף וכועס;
- לא ישתנה ולא יעזוב, אבל יופיע פחות בבית, יהפוך לעצבני וסרקסטי מאשר "לסיים" את הקרבה שנותרה.
בסופו של דבר, ״הצופה יוצר את המערכת״
זה לא משנה מי צופה במי ומה הוא "רואה" שם – זה עובד אותו דבר בכל המקרים. ״הצופה״ עשוי לחשוב שכל הנשים הן קנאיות, והדבר הפוגע ביותר הוא שכל זה יתגשם.
תיקון טעות: אז מה לעשות במקום?
אם ההתלבטויות שלכן הן תוצאה של האמונות המקוריות שלכן או ניסיון העבר שלכן, ולא ההתנהגות של בן הזוג עצמו, אז עזבו את בן הזוג בשקט ותתחילו להתמודד עם האמונות שלכן.
זכרו – אמונות על החיים מעצבות את החיים עצמם. אם אנחנו נושאים את האמונות הרעילות על אנשים ועל העולם בכלל, אנחנו נקבל בדיוק את מה שאנחנו חושבים גם במציאות עצמה.
אחת הדרכים הפשוטות ביותר היא לבחור בכוונה אמונות חיוביות ובריאות לגבי בן/בת הזוג, להתמקד בהן ולחפש עובדות בשטח עבורן בכל יום.
אם השליליות שלך היא תוצאה של התנהגותו של בן הזוג שלך, כדאי לדון בפתיחות. לא לחתוך אותו, לא לנקום בשקט, אלא להניח את כל הקלפים על השולחן. ואז, אם הקשר איתו הוא בעל ערך עבורך, התבונני במעשיו, תוך שמירה על הפוקוס הפנימי על מה שמשמח אותך בו.
במילים אחרות – תשנו ותטפחו את מה שאתן רוצות.
הכוח של אמונות מגבילות טמון בכך שהתרגלנו לפעול לפיהן. מצד אחד זה נותן לנו תחושה של ביטחון, כי אנחנו יודעות איך עלינו להתנהג ומה מצופה מאיתנו. מהצד השני, זה לוקח מאיתנו את החיים שלנו.
הצורך שלנו לזהות את האמונות המגבילות שלנו ולהתגבר עליהן הוא חשוב ביותר, משום שפעמים רבות האמונות האלה הן אלו שמייצרות בנו דיכאון, חוסר אמון אישי, חוסר ביטחון, והן אלו שגורמות לנו להאמין ששינויים בחיים אינם אפשריים. ברגע שאנחנו מזהות את האמונות המגבילות שלנו, יש לנו את הכוח להתחיל את השינוי, להתחיל את המסע שבו אנחנו אלה שקובעות את הדרך שלנו.
כל עוד אנחנו מאמנות שהאמונות המגבילות הן האמת, אין לנו את הכוח הנפשי לייצר שינוי משמעותי בחיים שלנו. ברגע שאנחנו מבינות ומזהות את האמונות המגבילות שלנו ואנחנו מבינות שהאמונות האלה הן לא באמת מי שאנחנו אלא מי שהתרגלנו להיות, ההבנה הזו מאפשרת לנו להתחיל וליצור את השינוי.
טעות מס' 2: לחשוב דבר אחד ולהגיד דבר אחר
במערכת יחסים עם גבר זה לא משנה מה אתן מצהירות. הכי חשוב זו ההתאמה של הדעות והמעשים.
אל תשאירו את המחשבות שלכן לעצמכן – כל הזמן תתמכו בהן בדיבור ובמעשה.
מה קורה כשאין סנכרון בין מחשבות למעשיים?
ביטויים לא מילוליים. המבט שלכן, הבעות הפנים שלכן, הקול שלכן – כל זה יהיה ״לא טבעי״, מתוח. מבלבל.
אתן בטח בטוחות שאתן משחקות טוב, ואי אפשר "לדחוף אתכן לקיר", אבל תאמינו לי, זה בדיוק מה שיקרה עם הזמן.
ואתן יודעות למה? כי אנשים הם לא טיפשים. הם מסתכלים, "קוראים" ומחושבים, במודע או שלא במודע, כאשר הביטויים המילוליים שונים מאלו שאינם מילוליים. בעצמכן אתן כאלו. למעשה, בני אדם מתייחסים למילים רק ב-7% מהמקרים. אנחנו שמים הרבה יותר לב לשפת הגוף והאינטונציה (איך המילים נאמרות, באיזה טון, קצב וחיתוך).
אז מה כן לעשות?
האפשרות הראשונה היא תמיד לומר את האמת לאחר שעיבדתן אותה. אין לכן מושג כמה עדיף שכולנו נגיד לפעמים את האמת הלא נעימה.
טעויות במערכות יחסים ייחתכו בחצי אם אנשים יבינו את ההימורים האמיתיים שהם לוקחים בכל פעם שהם משקרים.
האם הרעיון של בן הזוג שלכן נראה מסוכן? אז ספרו לו מה אתן עוברות. ציינו את ״הסכנות״ האפשריות. פחות מתחברות להתנהגות או יוזמה? שתפו ברגשות שלכן. דברו בשפת הרגשות – "אני מרגישה" – והעדיפו אותה על פני העמדה "אני אלמד אותך".
האפשרות השנייה היא לשנות את הגישה הפנימית שלכן לנושא. ב-NLP ישנן דרכים רבות למסגר מחדש, למצוא משאבים והזדמנויות נסתרות באדם, להסתכל על המצב מהצד השני, לחוות את הסיטואציה מהעמדה של בן הזוג ועוד.
טעות מס' 3: ״לאמן״ את הגבר
הלכתן לטוני רובינס, הקשבתן להרצאה או פודקסט, השגתן את הכוח של מוטיבציה עצמית. הבנתן מה הבעיה שלכן, הבנתן איך לפתור אותה. ואז, אתן פשוט חייבות, אבל באמת חייבות, לחלוק את הידע הזה עם בן הזוג.
אבל איך אתן עושות את זה?
הרי אתן לא משתפות; אתן גיבורות על! אתן מאירות, אתן מלמדות, אתן מבקרות, אתן ״מוציאות אותם מחושך הבורות״. ומה איתם? טיפשים שטובעים ולא רוצים להינצל. ואז אתן נזכרות בכל הצרות מהגישה השגויה שלהם. נזכרות בכאב, וכמובן, שוב מציעות את הגלולה שלכן. ופה יש שוב הפתעה. חוסר ההתלהבות שלהם התחלף בהכחשה כמעט מהפכנית, ולפעמים אפילו תוקפנות לכיוונכן.
הרצון לעשות טוב לבן/בת הזוג צומח מכמה בעיות שורש בבת אחת:
עלייה פתאומית בחשיבות העצמית; אנחנו לא תופסים שבן זוג הוא אדם נפרד עם מוח וזכויות משלו; החשש שבן הזוג יהפוך למפסיד תמידי בלי עצתכן; אבל הנקודה היא אפילו לא על הסיבות – הנקודה היא התוצאה השלילית, שמתקבלת ב-99% מהמקרים.
אז איך להפסיק ״לאמן״?
התשובה כל כך ברורה שאנחנו כבר לא שומעים אותה: עזבו את בן/בת הזוג. אם אתן כל כך צודקות, והוא כל כך טועה, אז בקרוב מאוד שניכם תראו זאת לפי התוצאות שלכם בחיים! אנשים יכולים ויתנגדו למילים שלכן אם הם לא ביקשו אותן. אף אחד לא יתנגד לתוצאות ברורות.
אבל גם זה עובד רק כאשר הערכים והמטרות שלכן תואמים לאדם.
אי אפשר לקדם עם ההצלחות הספורטיביות שלכן את מי שהספורט הזה הוא עבורו לא חשוב. הוא פשוט ימשיך לממש את מטרותיו. אבל זה כבר סיפור אחר.
בקיצור, תשמרו על עצמכן!
לאחר שאתן יוצרות שינוי בעצמכן, אתן גם משנות את כל מה שאתן באות איתו במגע. כולל מערכת היחסים שלכן ולפעמים אפילו את בן או בת הזוג.
רגע, אז מה זה ה״ניסים״ האלה שאנחנו בכל זאת רואים במערכות יחסים מאושרות? מה עם כל המקרים שעבורם האהבה ״באמת״ היתה נס?
מוזמנות להמשיך לקרוא בחלק השני של המאמר:
